פסק-דין בתיק ע"פ 8213-01-11

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל). בפסק-דין זה הורשע המערער בעבירות של הסגת גבול; גניבה; שתי עבירות של גניבת רכב; שינוי זהות רכב; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן שהייה שלא כדין בישראל. נגזרו על המערער 42 חודשים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי של שישה חודשים שהיה תלוי כנגד המערער, וזאת במצטבר, כך שבסך הכל נגזרו על המערער 48 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, נגזרו על המערער שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. הערעור שלפנינו מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין.

כתב האישום

2.         לפי כתב האישום, במועד ספציפי בחודש ינואר 2010, נכנס המערער יחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה, לקונטיינר במושב בר-גיורא ששימש כמחסן, זאת כאשר הוא שוהה בישראל בלא היתר כדין. המערער, יחד עם האחרים, שבר את השרשרת והמנעול ונכנס לתוך הקונטיינר. מתוך הקונטיינר נגנבו פריטים שונים, שכללו כלי עבודה וציוד נוסף וכן טרקטורון. כמו כן, הואשם המערער בכך שגנב יחד עם אותם אחרים רכב מסוג סובארו שחנה בסמוך לקונטיינר. לפי כתב האישום, הועמס כל הציוד על רכב הסובארו וכן על רכב מסוג מיצובישי בו נהג המערער, כאשר המדובר היה ברכב שסימני הזיהוי שלו היו מזויפים. באשמורת הבוקר, משנסע המערער ברכב המיצובישי על שביל עפר המוליך למעיין עין-קובי, אותר רכב זה בו נהג המערער על-ידי רכב משטרתי. השוטרים כרזו למערער לעצור. המערער עצר את הרכב, יצא מתוכו וברח לוואדי הסמוך. הוא עשה כן, חרף קריאות השוטרים לעצור, ולבסוף נעצר לאחר שקפץ לשיחים שבמורד הוואדי, והכל תוך כדי שהוא מפריע לשוטרים במילוי תפקידם. אלו עיקרי כתב האישום.

הכרעת-דינו של בית-משפט קמא

3.         בית משפט קמא, בהכרעת דינו, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. במהלך הדיון בבית-משפט קמא, התמקדה המחלוקת "אך ורק בזיהוי הנאשם כחשוד שיצא מרכב המגנום" (עמ' 61 להכרעת הדין). במחלוקת זו, קבע בית משפט קמא, כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את עובדות כתב האישום ואת זיהויו של המערער כמי שהיה מעורב בביצוע אותן עבירות. בהקשר זה מצא בית המשפט קמא את עדויות השוטרים שהעידו לפניו, בכל הקשור לזיהויו של המערער - כמהימנות. זאת חרף היעדר זהות מלאה בין אותן עדויות, בכל הקשור לנסיבות תפיסתו של המערער. בית המשפט הוסיף וציין, כי המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת להימצאותו בתוך שיח סבוך בוואדי, והכל באשמורת הבוקר ובמקום מבודד כשהוא תושב שטחים. בית המשפט ציין, כי גרסת המערער עצמו באשר לנסיבות הימצאו במקום, "מעלה תמיהות רבות, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר" (עמ' 63 להכרעת הדין). כך הדבר, שכן המערער טען בהודעתו במשטרה כי נכנס לישראל כדי לעבוד אצל בן-דודו ונקבע מקום לאיסופו. אולם, לגרסתו, משלא הגיע הרכב לאספו, ישב בתוך השיח כדי לנוח. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי גרסת ה"מנוחה" בתוך שיח סבוך - אינה הגיונית. מעבר לכך, גרסה זו בעניין האיסוף כביכול לצרכי עבודה, הייתה בלתי משכנעת ונגועה בסתירות. בית המשפט לא מצא גם לקבל את טענת המערער באשר לנסיבות מעצרו, ובכלל זה הטענה כי ספג מכות מהשוטרים. צוין בעניין זה, כי טענה זו של המערער נדחתה במח"ש ולא נמצאו סימני חבלות בבדיקה בבית החולים. רגלו של המערער נשברה אמנם, אולם נסיבות שבירתה מקבלות חיזוק מן עדותו של אחד השוטרים, לפיה המערער קפץ לוואדי תלול ועמוק. "הגיוני וסביר ביותר שהנאשם שבר את רגלו בגלל הקפיצה הנועזה. אין שום הסבר אחר לרגל השבורה" - כך קבע בית המשפט (עמ' 64).

4.         בית המשפט סקר גם את המזכרים הנוספים שהובאו לפניו והראיות שעיקרן שבר מנעול הקונטיינר וריקונו מציוד; הימצאות רישיון רכב המיצובישי על כסא הנהג (כאשר קיים פער בין מספר רכב זה לבין לוחית הרישוי שהוצמדה לרכב המיצובישי) וכן הימצאות מספרים, פליירים, סכין, מפתחות שוודיים, מברגים, מפתח צינורות וכן לוחית זיהוי מפורקת ברכב המיצובישי. עוד עמד בית המשפט קמא על כך, שרכב הסובארו שנגנב בסמוך לקונטיינר, נמצא בבוקר שלאחר המעצר ליד שביל העפר המוליך למעיין עין-קובי, ובו גם חלק מן הציוד שנגנב. בהקשר לראיות אלו, קבע בית המשפט, כי לפי "כלל ההחזקה התכופה" יש להרשיע את המערער בגניבת הרכוש, באין הסבר משכנע שעניינו החזקת רכוש גנוב. בהקשר אחרון זה, קבע בית המשפט קמא, כי "הנאשם לא סיפק הסבר משכנע להפרכת החזקה, וטען לאורך כל הדרך כי לא הוא האיש אשר אחריו נוהל המרדף, גרסה אשר נמצאה בלתי אמינה כשלעצמה, ונדחתה" (עמ' 68).

5.         לבסוף, מצא בית המשפט קמא להרשיע את המערער כאמור גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תוך שנקבע כי עבירה זו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בהקשר אחרון זה, נתן בית-משפט קמא אמון בעדותו של אחד השוטרים שעצר את המערער ותיאר הנסיבות בהן נאלץ לעשות שימוש בכוח על מנת להוציא את המערער מן השיח, ובהמשך לכך, משיצא המערער - אף היכה את אותו השוטר בחזהו. בית המשפט לא מצא את גרסתו הנגדית של המערער, לפיה הוכה, כמהימנה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שטענות אלה נשמעו לראשונה בבית המשפט ולא באו לעולם באף אחת מחקירותיו של המערער.

הערעור על הכרעת הדין

6.         בערעור שלפנינו טען ב"כ המערער מספר טענות בקשר להכרעת הדין של בית-משפט קמא. עיינו בטענות אלה ולא מצאנו מקום לקבלן. יצוין תחילה, כי בפי המערער הייתה טענה הקשורה בהחלטת בית-משפט קמא שלא לפסול את עצמו, כאשר בית-משפט קמא דחה בקשה זו ביום 27.7.2010, וחרף הודעת ב"כ המערער דאז כי בכוונתו להגיש ערעור על ההחלטה בעניין אי-הפסילה, החליט בית משפט קמא להמשיך בדיון. ב"כ המערער טען בפנינו, כי נפל פגם בהחלטה זו של המשך הדיון ויש בה כדי לרדת לשורש ההליך. אין בידינו לקבל טענה זו. יובהר, כי לאחר מתן החלטת בית-משפט קמא הדוחה את בקשת הפסילה, ביום 27.7.2010 כאמור, חלף עוד זמן ממושך עד להכרעת הדין שניתנה ביום 20.9.2010. עד להכרעת דין זו, התקיימה גם ישיבה נוספת של בית המשפט (ביום 1.9.2010, בלא התייצבות ב"כ המערער). משמעות הדבר היא, כי היה בידי ב"כ המערער דאז זמן מספיק על מנת להגיש ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה בענין הפסלות (בייחוד בסד הזמנים הקצר ביותר הקבוע ממילא בחוק), כמו גם על ההחלטה הדוחה את הבקשה להפסיק את הדיון עד להכרעה בערעור הפסלות. אולם כזאת לא נעשה. לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון בשום שלב, ואף בדיון שנערך לפנינו לא בא הסבר לעניין זה מפי בא-כוחו דהיום של המערער. במצב דברים זה, לא מצאנו לשעות לטענה זו במסגרת הערעור, בייחוד נוכח הוראות סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. מעבר לנדרש נוסיף, כי אף לגוף העניין לא עלה בידי המערער לבסס טענת פסלות ראויה לבירור, לא כל שכן במסגרת הערעור. טענת הפסלות בבית המשפט קמא התבססה על אמירה לכאורית של המותב בכל הקשור למהימנות גרסת אחד השוטרים. אלא שבית המשפט קמא ציין בהחלטתו, כי הדברים שנטענו ע"י ב"כ המערער לא אירעו כהווייתם ואין לפנינו תשתית ראייתית שיש בה כדי להוביל למסקנה אחרת (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599 (1999)). אם לא די בכך הרי שעילת הפסלות הנטענת עניינה ישיבת בית המשפט שמיום 28.6.2010 והבקשה נטענה ביום 27.7.2010 שעה שביני לביני היתה ישיבה נוספת (ביום 25.7.2010) בה לא נטען דבר לעניין פסלות. משמעות הדבר הינה שיהוי גם בהגשת בקשת הפסלות. הנה כי כן, דין טענה זו בעניין פסלות השופט - להידחות.

7.         יתר טענותיו של ב"כ המערער התמקדו בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. כבר נקבע לא פעם, כי ככל שמדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לאחר שהתרשמה מעדים באופן בלתי אמצעי, אין כעקרון בית-משפט שלערעור מתערב בקביעות עובדתיות מעין אלה (ראו לאחרונה ע"פ 4896/09 בוטביקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2011 והאסמכתאות שם) וב"כ המערער לא ביסס לפנינו עילה להתערבות בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. קביעות עובדתיות אלה, כמפורט לעיל, עיקרן זיהוי המערער כמי שיצא מרכב המיצובישי, תוך שהיה עימו קשר עין עד ללכידתו בשיחים. ממצאים אלה נקבעו תוך מתן מהימנות בגרסת השוטרים שהעידו בעניין זה. בה בעת, כאמור לעיל, גרסתו של המערער עצמו לא נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט. לא מצאנו אפוא להתערב בקביעות אלה ובמסקנות שנסמכו עליהן לעניין הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו.

8.         יצוין עוד, כי המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור ועיקרן ראיות מסוימות המצויות בתיק החקירה של מח"ש; תיק שהיה בידי ההגנה עוד בבית המשפט קמא. מסיבה לא ברורה, אף נמצא לנכון לצרף את הראיות עצמן לבקשה, הגם שלכך אין מקום. לגוף הבקשה, לא מצאנו מקום לקבלת ראיות אלה בשלב הערעור. מדובר בראיות שהיו כאמור בידי ב"כ המערער (דאז) עוד בבית המשפט קמא. ממילא אין לפנינו טעם מספיק לצירופן כעת לערעור עצמו, משעה שלא הובאו לפני בית המשפט קמא (ראו למשל ע"פ 1690/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2010 והאסמכתאות שם).  מעבר לכך, לגוף הראיות, לא מצאנו בהן כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט קמא. הראיות בהן מדובר הינן הודעות במח"ש של שניים מן השוטרים (השוטר עמר והשוטר קוזוקין) שעצרו את המערער, תוך טענה של ב"כ המערער לפיה קיימת סתירה בין הודעות אלה לבין עצמן ובינן לבין העדויות שנשמעו במשפט. אלא שעיון באותן ההודעות מראה כי בשתיהן נרשם כי היה כל העת קשר עין עם המערער. בית-משפט קמא שלפניו גם העיד השוטר עמר, הגיע למסקנה כי עדות זו מהימנה היא ואכן המערער ברח מרכב המיצובישי והסתתר בשיחים. יש גם מתאם בין עדות השוטר עמר בביתה משפט לבין הודעתו במח"ש. אין אפוא בראיות הנוספות שנתבקש צירופן כדי להקים עילה להתערבות בממצאיו של בית משפט קמא ומסקנתו. הראיה הנוספת שנתבקשה הגשתה הינה דו"ח טביעות אצבע מרכב המיצובישי, כאשר ב"כ המערער ביקש ללמוד מעניין זה כי לא נמצאו טביעות אצבע של המערער במקום. אולם בהקשר זה יצויין ראשית, כי עולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא כי עיקריו של עניין זה הובא לידיעת בית המשפט במסגרת הסכמות ב"כ הצדדים (עמ' 28 לפרוטוקול). שנית, ולגופו של עניין אין בנתון זה כדי לשנות בערעור שלפנינו ממסקנת בית המשפט קמא או להביא להתערבות בה, משעה שקביעתו של בית המשפט קמא בעניין זיהויו של המערער נסמכה על עדויות שנשמעו לפניו וביססו המסקנה בכל  הקשור בזיהויו של המערער כמי שנמלט מרכב המיצובישי.

9.         בפי ב"כ המערער היו גם טענות הקשורות להרשעת המערער בעבירת הזיוף. בהקשר אחרון זה נטען לפנינו, כי לא הייתה למערער מודעות לזיוף סימני הזיהוי של הרכב. לא מצאנו מקום לשעות לטענה זו. אין חולק, כי הותקנו על רכב המיצובישי לוחיות זיהוי ששייכות לרכב אחר. זאת ועוד: לבית המשפט קמא הוגש בהסכמה רישיון הרכב שסימני זיהויו זויפו וכאמור לעיל תוחמה מלכתחילה המחלוקת רק לשאלת זיהוי המערער כמי שברח מן הרכב. ממילא אין עילה להתערבות בקביעתו של בית המשפט קמא לעניין הרשעת המערער בעבירה זו.

10.       טענה נוספת שנטענה על-ידי ב"כ המערער הייתה, כי לא היה מקום להרשיע את המערער גם בעבירה של הסגת גבול, שכן עבירה זו נבלעת בתוך עבירת הגניבה ואין כל ראיה כי המערער אכן הסיג גבול. לא מצאנו מקום לקבל אף טענה זו. נסיבות הפריצה לקונטיינר היו נסיבות שניתן לראותן כהסגת גבול, ואלו יסודות נפרדים מעבירת הגניבה שבוצעה בנפרד (ראו למשל, ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזזיאן, פ"ד נג(5) 747, 753-754, 762 (1999)).

הערעור על גזר הדין

11.       בית-משפט קמא, בגזר דינו, גזר כאמור על המערער עונש של 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, המורכבים מ-42 חודשים שנגזרו בגין הרשעתו בעבירות מושא כתב האישום, וכן הפעלה במצטבר של שישה חודשי מאסר על תנאי מגזר דין אחר. כמו כן נגזרו שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בגזר דינו ציין בית המשפט, כי למערער עבר פלילי והוא ריצה עונשי מאסר בכלא, וכל זאת שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. הוא אף ריצה מאסר של 27 חודשים בפועל בשנת 2006, וגם בשנת 2008 נדון למאסר בפועל. בית-משפט קמא ציין בגזר דינו, כי "אין שיקול של ממש לקולא במקרה זה, והנסיבות האישיות, כפי שפירט הסנגור, אינן כאלה המצדיקות סטיה מרמת ענישה במקרים דומים" (עמ' 136 לפרוטוקול). בערעור שלפנינו הדגיש ב"כ המערער את עמדתו, לפיה המדובר בנסיבות המקרה בעונש כבד החורג במידה רבה מרמת הענישה המקובלת בעבירות מעין אלה. עוד נטען, כי יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער ואת היותו אב לשישה ילדים ומפרנסם היחיד. נטען עוד, כי לא הובא בחשבון הערך הנמוך של הרכוש הגנוב, העומד על 20 אלף ש"ח, ואת העובדה שלמערער אמנם עבר פלילי, אולם מעולם לא הורשע בעבר בעבירה של גניבת רכב. לבסוף נטען, כי גזירת עונש מידתית יותר הייתה צריכה להוביל לכל הפחות לקביעה, כי עונש המאסר על תנאי שהופעל - ירוצה בחופף לעונש המאסר שהוטל בגין כתב האישום מושא ערעור זה, ולא במצטבר.

12.       אכן, העונש שנגזר על המערער הינו עונש משמעותי. יחד עם זאת, גם הנסיבות הכוללות של המקרה שלפנינו הן נסיבות משמעותיות בכל הקשור בצורך בגזירת עונש ההולם את מעשיו של המערער ועברו. למערער עבר פלילי מכביד והוא אף ריצה מספר עונשי מאסר. יודגש כי בשנת 2006 נגזר כאמור על המערער מאסר של 27 חודשים בפועל, בין היתר בגין עבירות של קבלת רכב או חלקי רכב גנובים; זיוף סימני זיהוי של רכב; החזקת כלי פריצה לרכב וכניסה לישראל שלא כדין. בשנת 2008, נגזר עליו מאסר נוסף (של 54 ימים) בגין קבלת נכסים שהושגו בעוון; שימוש ברכב בלא רשות וכניסה לישראל שלא כחוק. נגזר גם מאסר על תנאי של ששה חודשים למשך שלוש שנים. חרף זאת, וחרף המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד, עשה את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. אין גם לזלזל בערך החפצים שנגנבו ובמשמעות אירוע הגניבה ותוצאותיו עבור בעליהם (ראו גם, רע"פ 7890/10 מליטאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2010)). בנסיבות אלה, אנו סבורים כי אין עילה להתערבות בגזר הדין שנתן בית-משפט קמא, כמו גם בהחלטתו להפעיל במצטבר את עונש המאסר על תנאי.

13.       התוצאה היא אפוא, כי הערעור על שני חלקיו - נדחה.

ניתן היום,  י"א באדר ב' תשע"א,  17  במרץ  2011, במעמד המערער וב"כ הצדדים.